It will be quiet enough when we’re dead – now is the time to live
(2009 | Between planning the modern city and living in it. Planning Theory and Practice 10(2): 213-231)
Authors: Meirav Aharon-Gutman
תקציר: ההפרדה בין תעשייה, מסחר ומגורים (zoning – (עמדה בלב התכנון העירוני המודרניסטי. ביקורת על תפיסה זו רווחת בקרב מתכנני ערים וארכיטקטים מזה עשרים שנה. עם זאת, ביקורת על הגיון תכנוני זה לא שינתה את המרחב העירוני הקיים וגם לא חלחלה אל התכנון העתידי של העיר. לטענתי, לא ניתן להבין את חווית המרחב הישראלי בלי להבין את הגיון התכנון בהפרדה ואת אסטרטגיות החיים של העולים – מהגרים החיים בתוכו. בהסתמך על שלוש שנות מחקר שדה בעיר אשדוד אשרטט את המרחב העירוני בטווח שבין מקרו – סדר (zoning (ובין המיקרו סדר (חיי היום יום של תושבי העיר). במאמר זה אביא שלוש דוגמאות אתנוגראפיות מן העבר ומן ההווה העירוני אשר מאירים את האופן בו צורכים אנשים את המבנה (במובנו הפיזי ובמובנו כמבנה חברתי – כאחד). על סמך דיווחים אלה אטען כי תושביה – מהגריה של העיר אינם קוראים תיגר על עצם החיים בעיר מתוכננת. הם ניכסו את השיכון, את הרבעים, את המבנה העירוני הפיזי ויצקו בו הגדרות משלהם ל”בית”, “משפחה”, “עבודה”, “צריכה” ו”ייצור”. התפקוד שלהם במרחב העירוני המתוכנן לא עיצב אותם מחדש כאנשים חדשים, כפי שראו המתכננים בעיני רוחם. אלא אופן צריכתם את המרחב העירוני המתוכנן יצר בו טרנספורמציות והציף על פני השטח הגדרות חדשות של סדר חברתי ואגב כך הטיל ספק באפקטיביות של הגדרות “הטוב המשותף” כפי שנוסחו על ידי אליטות פרופסיונאליות.